As in the story of Purim, one of the surprising excuses for antisemitism stems from the very fact that we behave differently as a Yid should! This, however, should never deter us from continuing to openly and proudly practice our Yiddishkeit, for we know that when we follow what the Aibishter commanded us, he will surely protect us. וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָֽתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵֽין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם: אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם. (אסתר ג ח-ט)
ודתיהם שנות מכל עם - דלא אכלי מינן, ולא נסבי מינן, ולא מנסבי לן. ואת דתי המלך אינם עשים - דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י. ולמלך אין שוה להניחם - דאכלו ושתו ומבזו ליה למלכות. ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן - זורקו ושותהו. ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן - חובטו בקרקע ואינו שותהו. (מגילה יג ע"ב).
In Midrash Eichah we find a similar concept presented in the form a complaint to the Aibishter:
א"ר לוי משל למטרונא שאמר לה [המלך] אל תשאלי כלום לשכינותיך, ואל תשאלי מהם כלום, פעם אחת כעס עליה המלך טרדה חוץ לפלטין, חזרה על כל שכינותיה ולא קבלוה, אמרה לו אתה הוא שעשית שאמרת אל תשאלי לשכינותיך ואל תשאלי מהם כלום, . . . אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא ולא אתה עשית שאמרת לנו לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך (דברים ז ג), אילו הוינן מנסבין בנתין לבניהון, או נסבין מבנתהון לבנין, הוין מנהון מחמי ברתא או חד מינן מחמי ברתן גביה, ולא הוה מקביל ליה, הוי כי אתה עשית. (מדרש איכה א כא)